קדיש


"קדיש יתום"
"קדיש יתום" נאמר על-ידי הבן, לאחר פטירת אביו או אמו, במשך אחד עשר חודשים מיום הפטירה.
"קדיש" נוסף נאמר במשך חודש ימים על-ידי אב בעקבות פטירת ילדיו, אח אחרי אחיו או אחותו, ובעל על אשתו. "קדיש" נאמר בהלוויה ובקבורה. ויש לומר אותו, בקביעות בשלוש התפילות הקבועות: שחרית, מנחה, וערבית, החל מיום הקבורה.
קדיש נוסף "קדיש דרבנן", נאמר אף הוא על ידי האבלים, בסיום התפילה ולאחר לימוד כמה פרקי משניות. ה"קדיש" נאמר גם בכל יום זכרון שנתי (יארצייט), בשעת סיום מסכת, וכן ב"יום הקדיש הכללי" הוא עשרה בטבת.
אדם חייב לשמוע עשרה "קדישים" בכל יום .
התפילה מהווה מעין שירת הימנון של שבח לעולמו של הקב"ה, ובקשה על הגאולה לעתיד לבוא. התפילה נוסחה בשפה הארמית שהיתה נפוצה בשעת כתיבתה, כדי שגם המון העם הפשוט יוכל להבינה.
התפילה הותקנה בבבל, בתקופת התלמוד, ומאז ועד היום נשתמרה בצורתה המקורית, בשפה הארמית.
על פי המסורת, מגיע נפש המת למנוחתה רק לאחר זיכוך וצירוף. בעזרת הקדיש, הנאמר בשנה הראשונה למות הנפטר, וביום הזכרון השנתי, מסייע הבן לפעולות הזיכוך של נשמות הוריו, ועוזר להם לנחול חיי עולם הבא.
אסור, שאמירת הקדיש תהיה מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה.
הקדיש נאמר רק כשיש מנין. הקהל עונה אמן בסיום כל פסקה, כשבעיקר מושם הדגש על הפסוק "אמן יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעלמי עלמיא".

מתי אומרים "קדיש יתום"?
קדיש יתום נאמר בשלוש התפילות היומיות לאחר הפרק "עלינו לשבח לאדון הכול", שהוא הפרק החותם התפילה. בנוסף לכך יש לומר קדיש יתום בתפילת שחרית לאחר אמירת "שיר של יום" (בנוסח אשכנז יאמר קדיש יתום בתחילת תפילת שחרית, לאחר "מזמור שיר חנכת הבית לדוד", וכן לאחר הפרק "ה' מלך גאות לבש", המסיים את תפילת קבלת שבת). מדי בוקר, בתפילת שחרית, אומר האבל "קדיש דרבנן" בשני מקומות בתפילה, בראשיתה ובסופה. בראשיתה לאחר "רבי ישמעאל אומר: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן": ובסופה – לאחר "אין כאלקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו".
בליל שבת נוהגים לומר בקהילות אשכנז קדיש-יתום, לפני תפילת ערבית, לאחר סיומה של קבלת שבת, הנחתמת בפרק "ה' מלך גאות לבש".
החל מראש חודש אלול ועד שמני עצרת, מוסיפים בתפילה, מדי בוקר וערב, את אמירת פרק כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי וישעי". לאחר אמירת הפרק, חייב האבל באמירת קדיש.
בעשרת ימי-תשובה, נוהגים לכפול בקדיש את המלה "לעילא", ואמרים: "לעילא לעילא".
"קדיש דרבנן"
קדיש זה נאמר על-ידי האבלים בתפילת שחרית, בראשיתה – ובסופה. בראשיתה עם סיום אמירת פרקי הקורבנות, וסיום פרק המשניות (הפותח במילים "איזהו מקומן של זבחים", ובשלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן), ובסופה – לאחר "אין כאלהינו "אין כאדוננו".
תוכנו של קטע זה מבטא תפילה לשלומם של החכמים ותלמידיהם, ולרווחתם של העוסקים בתורה.
קדיש זה מהווה מעין ברכה הנאמרת לאחר לימוד תורה, והוא אכן נאמר גם בסיום לימוד בצוותא, הנערך מחוץ למסגרת התפילה.

אמירת הקדיש בבית הכנסת
בעבר נהגו האבלים ה"חייבים" (כלומר- אותם אנשים שחל עליהם ה"חיוב" לומר קדיש בעת התפילה) לומר את הקדיש בעברם לפני התיבה, או שאמרו את הקדיש אחד אחרי השני. מצב זה גרם לסכסוכים רבים, כיוון שבהזדמנויות רבות התפללו בבית- כנסת אחד כמה אנשים המחויבים בקדיש. מסיבה זו התקינו סדר-עדיפויות מסוים באמירת הקדיש. בראש סולם זה עמד האבל בתוך שבעה ימי אבלו, אחריו - אבל תוך "שלושים" יום מן הפטירה. לאחריהם – אבל תוך שנתו הראשונה, ואחריו – אבל ביום השנה (יארצייט). אבלים על אב ואם היו בעלי זכות-קדימה על פני אבלים אחרים. כמו-כן, ניתנה תמיד עדיפות לתושב קבוע של העיר-על פני אורח.
במרוצת-הדורות נשתנה המנהג, ונתקבל מנהג ספרד לפיו אחד מן האבלים עובר לפני התיבה, ושאר האבלים אומרים יחד איתו את הקדיש. הקדיש נאמר בקול מתון, כדי שכל קהל המתפללים יוכל לענות "אמן ו"יהא שמיה רבא" אחריהם.